29/4/00 אמא של אסי, נורית 1
30/1/00 עמוס 2
1/2/00 אחותו של אסי, נעמה 3
7/4/00 אלון 4
8/4/00 אופיר 5
15/4/00 גיא 6
20/5/00 אורן רכטמן, אמיר בירנבוים,
רן אריכא, שאול בן-יוסף
7
23/5/00 סיוון בסקין 8
11/6/00 סיוון בסקין 9
21/10/00 אחותו של אסי, ורד 10

 

 

 


1
לזכרו של אסי

יש כוכבים שאורם מגיע לשמים
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו.
אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל -
הם הם שמראים לנו את הדרך.
(חנה סנש)

לבני אסי!
אסי, פתאום בלי סימנים מוקדמים, ללא אותות אזהרה, בשנייה אחת ואולי שבריר שנייה,
נעלמת לנו!
אסי אתה הזהיר, האחראי, כיצד קרה לך כדבר הזה!
אתה, אסי, שמרת והקפדת כל כך.
הייתכן אסי, שאינך עמנו?

אסי, בני האהוב, לעולם לא אשכח את הפגישה האחרונה שלנו. ביום חמישי, 30.12.1999
בשעות אחה"צ המוקדמות, לפני שנסעת לאילת. בהפתעה, שמעתי את צליל המפתח בדלת
מי זה יכול להיות... ו"אמא אהלן".
שמחה הציפה אותי, לא ציפיתי שתבוא בשעה זו. הלכתי לכוון הדלת כשלבי מרקד
משמחה.
ראיתי אותך גבוה, יפה, לבוש כפי שאני אוהבת. חולצה כחולה מכופתרת, גברית, מכנסי
ג'ינס שחורים ובידך תיק העבודה.

לו ידעת, אסי, כמה אהבתי את בקורי הפתע שלך.
חשתי בעוצמת השמחה שלך לבוא הביתה. להיות בבית.
ה"שלום, אהלן אמא, אבא" הגעתי, אני בבית.

לו ידעת אסי, עד כמה אני גאה בך.

"אמא אל תדאגי". תמיד אמרת לי "מה יש לך לדאוג?
בכל מצב חשת, ברגישותך הרבה, את דאגות האם שהטרידו אותי
ומיד התגייסת לשנות את המצב, להסיר מעלי דאגה.
דברי ההסבר הרגועים והשקולים שלך היו כמטה קסם.
גם הפעם, אסי, שכנעת אותי שאין מה לדאוג.
"כולו, אני נוסע ליומיים לאילת
על הנהג אני סומך יותר מאשר על נהג אגד"
ושוב ליד הדלת, "אסי סעו בזהירות ושימו לב. תיהנו באילת וחיזרו בשלום".
אך לא אמרתי לך: "תיזהרו מעצמכם. הסכנה טמונה בכם".
השליטה על הרכב בידי הנהג.
ולא הזכרתי לך – חגורה!

עכשיו אסי, השארת אותנו חיים בלעדיך.
בלי החיוך, האהבה, האכפתיות.
בלי היכולת ליהנות מעזרתך הרבה.
בלי היכולת להיוועץ בך בכל נושא.
בלי התחושה שכשאתה נמצא הכול מסתדר.

בלעדיך. אסי
אמא


2
חדשות מיקום מקביל

שנה אזרחית טובה לכל המאזינים ובוקר טוב. הבוקר השני של האלף השלישי. אסי קרו פה ביומיים האחרונים, כמה דברים. בתאו בכלא רמלה מת הלילה הפושע הנודע אלימלך זורקין. זורקין, גנב הסוסים שחזר לאחרונה בתשובה, נפטר מדום לב בשעה אחת וארבע דקות. בתאונת דרכים ליד עובדה נהרג צעיר בן 25 מגבעתיים. נגיד בנק ישראל הפורש, יעקב פרנקל, העלה את הריבית במחצית האחוז. היום יהיה חם. אסי

ולחדשות החשובות באמת. המדע לא צפה את זה, האסטרולוגים לא ניבאו את זה, אבל זה בכל זאת קרה. כמו שכולכם יודעים, הירח אינו איתנו. אמש, לא ידוע בדיוק באיזו שעה, הירח סטה ממסלולו במפתיע. הסלע שמלווה אותנו כבר מאה מיליארדי שנים ביצע פנייה חדה בכיוון לא נורמאלי ונבלע בתוך האינסוף. עכשיו הוא כבר באזור אוראנוס וכנראה שלעולם לא ישוב. אסי

את לכתו של הירח ליוו סופות קשות ורעשי אדמה. ספינה גדולה התנגשה בקרחון. אין ניצולים. בסין נקברה עיר שלמה תחת מטר של סלעים. במוזיאון הלובר הוטחו אל הקרקע לפחות ארבע עשרה יצירות מופת. אבל העולם שאחרי, מאזינים יקרים, הוא פחות או יותר אותו העולם. אסי

איש אינו יודע מדוע נעלם הירח. מדענים מדברים על גרוויטציה ואי ודאות. אסטרולוגים מדברים על הגורל. משוררים ופובליציסטים כותבים, על גבי העמודים של הארץ, שזה מגיע לחברה האנושית החולה. אבל לנו זה באמת לא משנה. הירח הלך.. אסי

אז העולם מאזינים יקרים, יישאר פחות או יותר אותו עולם. טוב, גאות כמו קודם כבר לא תהייה, וילדות יחפות ימצאו פחות צדפים על החוף. הלילות יהיו שחורים יותר. פרפרים וזבובים יתקשו בניווט. אוהבים יחפשו לשווא ספסל רומנטי בפארק. אבל עדיין תהייה אהבה. לילדנו הקטנים נספר שפעם היה פה ירח. פעם אפילו הגיעו אליו בני אדם. אסי

אבל עכשיו אין שם איש. גוש סלעי קר מפלס את דרכו אל מחוץ לגלקסיה. העולם יישאר כמעט אותו עולם, הכול יהיה אותו דבר, אבל לגמרי אחרת. יחשיכו לילות. יתקצרו הצללים. שירי האהבה יהפכו לתפלים ולשנה היהודית לא תהייה משמעות. זה סוף החדשות. בוקר טוב. היום יהיה חם. אסי

.תביט לאחור, תראה איך השארת אותנו יא אסי

עמוס בר


3

-זיכרון ראשון
אסי בן 7 ואני גרנו אז באותו חדר. התעוררתי בלילה במחשבה שנחשים השתלטו לי על המיטה (הקפלים של הסדין) וכמו ילדה שפויה פניתי לאחי הנערץ לתשובה למה? התשובה שקיבלתי ניתנה ברצינות גמורה "את לא יודעת כמה מזל יש לך שהנחשים מגיעים אליך למיטה" וכמובן שנרגעתי

שנים אחר כך אסי הסביר לי שהיה לו ברור שאם הוא יגיד לי שאין שום נחשים במיטה זה לא ישכנע אותי. כבר אז הייתה לו יכולת להבין אנשים ותמיד למצוא את התשובה הנכונה

הוא תמיד גרם לי לצחוק. לא צחוק רגעי. אסי היה גורם להתקפי צחוק מטורפים הוא היה צריך להגיד מילה אחת ולפי ההסכם שלנו המילה הייתה "עיפרון" וזהו אני על הרצפה. תמיד יהיו לי הפרצופים המשותפים שלנו שהומצאו במלון 'לגונה' על הבר, כשההורים ישנו צהרים, אנחנו ישבנו על הבר שתינו מילקשיק אסי שוקו ואני וניל

.אספרגוס, אספיס, אסטריקס, אח'שלי


4

אסי אחי,
הכרנו לפני 10 שנים בערך. אני חושב שזה היה ב D&D, בפעם הראשונה שבאתי לשחק. אתה היית הקוסם ואני חושב שרן היה ה DM. תמיד היית הקוסם שבחבורה (כשלא היית ה DM כמובן. תמיד אפשר היה לסמוך על אסי כשהיינו בבעיה, כמו קוסם אמיתי ממש. תמיד היה את הקסם האחרון שתמיד איכשהו הציל את כולם (או לפחות אותך ?). אחרי המשחקים היינו חוזרים הביתה ברגל מרמת אפעל (ב 5 בבוקר, כמובן) והיינו מדסקסים על מה שהיה במשחק האחרון ומה שיהיה במשחק הבא. זו הייתה תקופה יפה, בלי דאגות (חוץ מלימודים כמובן). ואז פתאום הגיע הצבא וכבר לא היה D&D. אני התחלתי בגבעתי, אופיר בשריון, גלעד כמובן בחיל האוויר, אני הייתי תקוע בקציעות ואתה, שאול ורן הסתדרתם לכם בשלישות (אבל לא נורא... אני אחר כך שיפרתי לקריה...)
בצבא כמובן הייתה תותח ונהיית קצין ! אני זוכר שיום אחד באתי לבקר בשלישות, ואת מי אני רואה בחוץ עם סמרטוט וסבון מנקה מחוץ למשרד את הפריג'ידר? אותך כמובן
מעולם לא אמרתי לך את זה, אבל באותו היום הצצתי מאחורי הכתף שלך (רק כדי להיות בטוח שאני צודק), ואכן ראיתי את החיילים שלך יושבים להם ונהנים במשרד. כזה מן קצין היית. לקחו את הבן אדם עם הלב הכי רחב בעולם וציפו ממנו לתת פקודות. ושלא תבין לא נכון אחי, אני יודע שכשהיה צריך גם חילקת גם פקודות
את אותו היום אני בחיים לא אשכח. יצאתי אז עם בחורה שאת שמה אני לא אזכיר (אתה בטח זוכר אותה ... נו זו עם העניים והאף), בכל מקרה, שאלת אותי "אז מה קורה ביניכם, הכל בסדר?" אני עניתי "לא כל כך, כל הזמן רבים", ואז הבטת בי במבט שאני ברגעים אלה עדיין רואה, מבט שאני לא אשכח בחיים שלי, ואמרת "אז תסיק את המסקנות". אני יודע שעכשיו זה לא נראה לך משפט דגול, אבל זה לא רק מה שאמרת, זה גם איך שאמרת ומבט ה "אסי" הזה שלך (שהוא רק שלך) אחי. יצאתי מהבסיס, נסעתי אליה הביתה ואמרתי לה "אני מצטער, זה נגמר", , וזאת הייתה הפרידה שהייתי הכי שלם אתה בחיים שלי
כזה מן אסי היית
לפני שטסתי מהארץ (לפני שעשיתי עלייה לקנדה) הלכנו לניווט (זאת לא הייתה הפעם הראשונה אם אתה זוכר. בפעם הראשונה נעלמתי ולשאול בתוך בור של קוצים, ולקח לכם "קצת" זמן להוציא אותי, אבל זה סיפור אחר - אולי למכתב הבא
בכל מקרה אותו ניווט היה מדהים, היינו צוות, אני, איווט ואתה ועינת וכמובן כמיטב המסורת התברברנו, וכמיטב המסורת פשפשת במפה עד שמצאת אותנו
אסי, הבטחת שתבוא לבקר אותי בקנדה (הרבה אחרים גם הבטיחו, אבל כשאתה אמרת את זה, ידעתי שתבוא). אני יודע שכבר לא ייצא לך לקפוץ אני כבר רואה את זה, לפחות אני יודע שבאמת התכוונת, כי כזה אתה אסי, וכזה תמיד תישאר
אוהב ומתגעגע
סבי


5

לא עובר יום אסי שאני לא רואה את פניך ברחוב
כל אדם שני מזכיר לי אותך
'לזה משקפיים כמו שלבשת בכיתה ח
לזה הליכה דומה
ולהוא תספורת וצבע שיער

לא ידעתי עד כמה נקשרה נפשך בשלי
עניין של הרגל אולי, או דבר שבשגרה
כשאתה רגיל לחבר כשהוא תמיד לצידך – שנים
הדברים הקטנים שבו נטמעים בך
ואין צורך במילים רבות לעיתים כי המחשבה כל כך דומה

ושוב אני רואה את פניך בפניו של הנהג ברכב לידי
וחולצתך חוצה את הכביש עליו אני משקיף
ואת דמותך חישבתי לראות בתריסר חיילים היוצאים מבסיס השלישות

?נו, אסי, מה יהיה
ככה זה לא יכול להמשך
די, נגמרה כבר הבדיחה, אז אולי תחזור ונעביר כמה צחוקים
?רק אני ואתה על כוס בירה. מה אתה אומר אסי
?מה אתה אומר


6

It was impossible to get the smile off his face

The three of us had an idea and we all agreed it was a good one. It was going to be a blast, and something to remember. We made a trip to a military supplies shop to buy what we needed and the next weekend when we were all away from our military bases we were ready.
We put on some MADEY BET with officer ranks, got our guns that were loaded with empty magazines, got a camera that was loaded with some black and white film, officer ranks on our uniforms and we set out to SHTAKH 9.
We were right - it was a blast. We took pictures of ourselves as idiotic officers in a battlefield. We were laughing and having a good time throughout the day. But when it was time to act for the camera we really did our best. But Asi really had a hard time with that. Whatever he did, no matter in what hopeless situation he was supposed to be, he would be posing in front of the camera, exposing teeth like a toothpaste commercial. Ofir tried to tell him "Stop smiling Asi, you are ruining the picture." But that didn't help. We tried to reason with him, "You can't be lost in the middle of nowhere and smiling like that, whose ever going to believe that kind of picture?" but it was to no avail. Asi smiled and that was it.

I guess that's just how Asi was and will always be remembered, smiling with a big white smile, almost oblivious to the hardships around him. It was very inspiring to have a friend like Asi. Nothing deterred him and nothing stood in his way. I feel privileged to have known him, even for a few years. He was a very special person and I will always regret not being around him more.


7
.מילניום מתחלף בסופשבוע. כולם אומרים שהגיע הזמן לשנות אוירה

כבר שבוע קודם התחלנו לדבר על אילת. לא ממש חו"ל אבל מספיק רחוק כדי לשנות אוירה. בתחילת השבוע לא ממש התקדמנו עם התכנית, אפשר לומר - כרגיל. עוד ביום רביעי לא היה ברור מי מגיע ואיך מתכוונים לנסוע לשם. דיברנו בינינו כמה פעמים, והוחלט שנצא אחרי הצהרים. אריכא הודיע שלא יבוא, ולכן כנראה זה יהיה באוטובוס. לא ייאמן אבל אפילו הזמנתי כרטיסים. אין כמו לשלם על משהו כדי להבין שסופסוף זה רציני

אבל ברור שתכנית כזו לא יכולה לעבור חלק. ועוד אצלנו. ולכן כבר ביום חמישי בבוקר אריכא הודיע שהוא בכל זאת מגיע והייתה לזה משמעות אחת: יש אוטו. נתקענו עם הכרטיסים ביד ולא ידעתי אם לבטל אותם, כי אפילו כשאריכא מודיע שהוא בא זה לא ממש סופי. בכל מקרה אמרתי שאני אבטל את הכרטיסים, ומכסימום נקנה אחר כך שוב, אבל בגלל הלחץ בעבודה לא ממש יצא לי

בצהרים אורן ושאול התקשרו אלי ושאלו אם כבר ביטלתי את הכרטיסים, כי כנראה אריכא בכל זאת לא מגיע. אמרתי להם שיש לנו מזל כי עוד לא ממש הספקתי לבטל. אז הם אמרו "אז תבטל כבר". הם עם הצחוקים שלהם. לא ידעתי כבר למי להאמין, אבל הם בסוף החליטו לדבר ברצינות ואמרו שאריכא בא, אז לבטל את הכרטיסים

השעה למפגש השתנתה בתדירות מדהימה. בהתחלה זה היה 18:00, וזה לאט לאט התקדם, עד שלבסוף סגרנו על 20:00 ליד תיאטרון גבעתיים. מ 19:00 - כל אחד ארז לעצמו תיק ובערך ב20:00 - אני ושאול יצאנו. בדרך אספנו את אורן ואמיר והגענו לתיאטרון. שם כמובן חיכינו לאריכא ובינתיים ספרנו את הזמן לאחור יחד עם השעון על עזריאלי. אחרי רבע שעה אריכא הגיע, אבל אז היינו צריכים לחכות לשאול, שבינתיים עלה לקחת את ציוד הצלילה שלו. היה קשה להאמין אבל בסוף כולם היו שם. התחילו להכניס את התיקים בבלגן, וכמובן שזה לא נכנס יחד עם שני תיקי צלילה של אריכא ושאול. כדי לזרז את העניינים החלטתי לקחת את העניינים לידיים והתחלתי להכניס את התיקים לבגאז' של אריכא, ובמזל טוב נכנסנו לאוטו

רק מי שלא מכיר אותנו יכול לחשוב שעכשיו באמת ניסע ללא תקלות. איך שיצאנו מהחניה של התיאטרון, אורן ראה מהחלון את התיק של שאול שרוע בודד בחניה, שנייה לפני שהמשטרה הייתה מפוצצת אותו בנוהל הרגיל של חפצים חשודים. שאול היה מחפש תחתונים באילת. אז כמובן, חזרנו לקחת את התיק של שאול, והפעם באמת יצאנו לדרך

כל הדרך שמענו את מצעד העשור. התחלנו לנסוע כשכבר השמיעו את המקום ה 30, או משהו כזה, בכל אופן לקראת סופו. בזמן כל שיר ניסינו לנחש איזה שיר יהיה במקום הבא, אבל לא ממש הצלחנו. על הפנים, השירים שנבחרו במצעד הזה. נשברנו סופית כשהשירים מ"רובין הוד" ו"שומר הראש" נכנסו ל 20 הגדולים. שלוש שעות צחקנו על איזה שירים גרועים הם בחרו

אם זה לא מספיק, אז שאול החליט לעשות לנו טריוויה, ושאל איזה 20 פעם מי עשה קולות רקע לשיר Money for Nothing. כמובן שאף אחד לא ידע. אבל הוא שאל כל כך הרבה פעמים שלא היה נעים. אמרנו לו שממש לא יודעים ואפילו זרקנו כמה ניחושים שלא ממש היו בכיוון. הוא החליט שאנחנו צריכים רמז, ואמר שזה לא זאב רווח, אלא מישהו דומה ואנחנו התחלנו להתעמק בסוגיה. הבנתי שאלה השעות שאנחנו מתחילים עם ההומור הלא מובן - כזה שאחרי מספיק פעמים מצחיק רק מלחשוב עד כמה הוא לא מצחיק

בדרך עצרנו בבאר שבע. התכנית הייתה לשבת איפשהו, לאכול משהו ולהוציא כסף. כולם דיברו על באג 2000 ולא רצינו להיתקע באילת בלי כסף. בסוף עצרנו במקום כל כך נידח שלא היה לו ממש מה להציע אוכל, אז הסתפקנו בכספומט והמשכנו הלאה. כולנו דיברנו על הבאג הזה ושמעניין אם בכלל יקרה משהו כשמתחלף המילניום

אחרי באר שבע הגיעו ברדיו למקום הראשון במצעד. איזה מתח. זרקנו לאוויר עשרות שמות של שירים, אבל כולם כבר היו, או שהיו משנות ה 80. בסוף נבחר השיר One של U2. היינו בטוחים שגם הוא מה 80, אבל מסתבר שלא

דרומה מבאר שבע התחלנו להתווכח איפה צריך לפנות כדי לנסוע לאילת דרך מצפה רמון ולא להגיע לכביש הערבה. אריכא היה בטוח שהוא יודע את הכיוון, אבל לא ממש סמכנו על זה אחרי כמה פעמים שכבר טעה. מפתיע, אבל מצאנו. גם בהמשך אריכא ושאול זכרו שבפעם קודמת הם היו בכביש הזה בדרך לאילת אבל התחברו לכביש הערבה בהמשך. כמובן, שוב התחיל ויכוח לאיזה כיוון צריך להמשיך. הויכוח היה ארוך ולא ממש הגיוני, אבל עד שהגענו למסקנה מגובשת כבר היינו באילת. כשאני אומר אילת זאת אמנם אילת, אבל הקצה השני שלה, ליד המגדלים. עכשיו עלתה השאלה איך צריך לנסוע כדי להגיע לאזור המלונות. כמובן שגם פה הסתבכנו והתווכחנו איך עדיף להמשיך להסתבך, אבל בסוף הגענו

באזור המלונות מצאנו די מהר את המלון Royal Park בו אמיר הזמין סוויטה. זה מלון דירות חדש ודווקא נראה יפה מבחוץ. ממש התאמצנו להבין מה מסתירים מאתנו, שיסביר למה המחיר בו בערך שליש מהמחיר בכל מלון אחר באילת. התחלנו לדאוג כשראינו שהמלון ממש ריק

רצינו לקבל מפתח ולהכניס את האוטו לחניה כדי להוציא את תיקי הצלילה, אבל בשביל זה היינו צריכים למצוא מישהו. זה לא היה קל. בסוף שלחו אותנו לחורחה, בחור מבוגר עם מבטא דרום ארגנטינאי כבד, שלקח אותנו לסוויטה שלנו. לא מדהים אבל לא נורא. עדיין היינו בטוחים שעבדו עלינו, רק לא היינו בטוחים איפה בדיוק. בהתחלה ראינו רק חדר שינה אחד עם מיטה זוגית וסלון, ולא הבנו איך אמרו לנו שזה חדר לחמישה. אז שוב קראנו לחורחה. הוא הסתכל עלינו במבט עקום של מי שהוצא מהחדרון שלו עם הטלוויזיה, כדי שיסביר לחבורה של ארבעה אנשי מחשבים ועורך-דין דיסלקטים, שקוראים לו, כי לא הצליחו להבין לבד איך פותחים את הספה בסלון והופכים אותה למיטה. הוקוס פוקוס. עוד לפני שהספיק לברוח בחזרה לחדרון שלו אמרנו שצריך עוד מיטה, כי אנחנו חמישה. הוא נאנח וחזר אחרי כמה דקות עם מיטה מתקפלת

התחלנו לסייר בסוויטה. היה בה חדר שינה נחמד, סלון חביב, מטבח די מדוגם ומרפסת. בהחלט סביר. התחלנו לארגן את המיטות לכולנו, אבל לא היינו ממש עייפים. פתחנו את הטלוויזיה ובדיוק שידרו את "הטוב הרע והמכוער" עם קלינט איסטווד. אורן אמר שלא ראה אותו אף פעם עד הסוף, אז הסרט החלטנו שאנחנו נעשה לו את הפעם הראשונה. דווקא עכשיו שאול החליט להמשיך את הטריוויה שלו מהאוטו, ושאל מי השחקן ששיחק את המכוער. שוב אף אחד לא ידע. שאול טען שזה אלי וואלך,. תוך כדי הסרט אורן סיפר על הפאבים והבחורות בדרום אמריקה, וכל השאר תכננו מתי גם הם נוסעים. תכנונים

בסוף הלכנו לישון בלי שהיה לנו מושג מה אנחנו הולכים לעשות למחרת. שאול ואריכא השתלטו על המיטה בחדר השינה, אני ואמיר ישנו על הספה הנפתחת ואורן נשאר עם המיטה מתקפלת, אלא שהוא החליט שיותר נוח על הרצפה ואף אחד לא ממש התווכח אתו

ביום ששי בבוקר התעוררנו בערך ב10:00. צלצלתי הביתה להגיד שהכול בסדר וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אבא שלי, מי שיחק את המכוער בסרט שראינו אתמולג

עד 12:00 לא ממש זזנו. אחר כך רצינו לחפש קצת מזון לבוקר. הלכנו למרכז הישן של אילת, אבל כנראה לא היינו היחידים שהגיעו לאילת למילניום. כל המסעדות היו מפוצצות. בסוף התיישבנו בבונז'ור, שם היה קצת מקום. חיכינו איזה שעה למלצרית, עד שאריכא התייאש והלך לקנות באגט במקום אחר. אנחנו גילינו שההתמדה משתלמת ואחרי שעה הגיעה המלצרית. הזמנו לכולנו ארוחות בוקר ישראליות. חצי שעה עד שהן הגיעו. בינתיים אריכא סיים לאכול וחזר אלינו שבע. אנחנו כמעט הרבצנו למלצרית. בסוף גם האוכל שלנו הגיע ודי התנפלנו עליו

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסופר ממול לקנות כמה בירות וקולות לשים במקרר. את אלו מצאנו אבל פותחן - לא. משם נסענו לשים את הדברים במקרר בחדר. שאול ואריכא לקחו מהחדר את ציוד הצלילה. משם נסענו לחוף של Aqua Sport שם התפצלנו, שאול ואריכא ירדו לצלול, בעוד אני, אורן ואמיר נשארנו להשתזף ולדגמן על החוף. בינתיים, כשהם צללו, שתינו כמה בירות והתמחינו בלא לעשות כלום. אחרי איזה שעתיים, כשלא חזרו אלינו, הבנו שכנראה הם יצאו מהמים והלכו למקום אחר

המשכנו להשתזף עד שהשמש ירדה והתחיל להיות קריר (במונחים של אילת). משם לקחנו מונית לאזור המלונות והסתובבנו על הטיילת. עברנו את ה"תפוז" בכיכר העגולה (שפעם הייתה רמזור), המשכנו על הגשר והגענו למלונות החדשים. איזה שעתיים הסתובבנו בטיילת של הרויאל ביץ', דן והרודס החדש

אורן ואמיר התעסקו באיזו התערבות מטופשת וחפשו מקום לעשות עגילים, אבל לא יותר מדי ברצינות. חוץ מזה אמיר התחיל עם נוסטלגיה על הזמנים שגר באילת, ואורן חיפש שירותים על הגבול עם ירדן

בסוף הטיילת נזכרנו שהמפתח לחדר אצלנו, והחלטנו שכדאי לחזור לחדר ולפתוח לשאול ואריכא. אבל כשחזרנו הם כבר היו בפנים. שאול היה בתוך האמבטיה עם הציוד, ואריכא העביר את הציוד נוטף המים מהאמבטיה למרפסת. לא הבנו איך הם נכנסו לחדר. הסתבר שהם פשוט הגיעו אליו והוא לא היה נעול. כשהם גמרו עם הציוד הצטלמנו בחדר, התקלחנו והתארגנו לצאת לאכול

מודה, היינו תמימים. יום ששי, ה 31 בדצמבר 1999, ערב המילניום הגדול ואנחנו היינו בטוחים שנמצא מקום לאכול בלא שהזמנו. אז טעינו ובגדול. עברנו מסעדה, מסעדה. ומצאנו שכל המקומות היו מוזמנים, או שקבעו מחירי מינימום מטורפים, או שהמסעדות נראו כל כך עלובות שהיה ברור למה יש בהן מקום. הסתובבנו בכל אילת, אפילו באזור התעשייה למעלה בעיר. שם, באזור התעשייה, מצאנו איזו שיפודיה נחמדה במחירים סבירים. בצמוד אליה היה איזה פאב חשפניות שהבעלים שם בחוץ תותח קצף והתחיל להשפריץ. אכלנו, ודווקא היה נחמד. כשרצינו לשלם הוצאנו בטבעיות כרטיסי אשראי, אבל המלצרית הראתה לנו איזה פתק קטן שהיה תלוי ואמר: אין תשלום בכרטיסי אשראי בערב המילניום. לא הבנו מה קורה, אבל היא הסבירה שזה בגלל הבאג. טוב, בלית ברירה אספנו את המזומנים שהיו לכולם ושילמנו. לא לפני שהסברנו לאורן כמה זמן הוא יצטרך לשטוף כלים אם לא נסכים להלוות לו מזומנים, בגלל שלא היה לו מספיק. כשיצאנו, כל המכוניות ליד פאב החשפניות כבר היו מלאות בקצף

עכשיו הגענו לדבר האמיתי: החיפוש אחר מסיבה נחמדה ולא צפופה מדי. בהתחלה חשבנו בכיוון של החופים הדרומיים, אבל מהר מאד התברר שזו הייתה טעות. איך שיצאנו מהעיר נתקענו בפקק אדיר, של מיליון מכוניות שהיו בדרך למסיבה הענקית של המון ארסים קטנים בחוות היען. בסוף עברנו איכשהו את הפקק והסתובבנו לאורך החופים, אבל כל המסיבות היו מפוצצות, או יקרות מדי, או פרטיות

כשהתקרבה שעת חצות התחלנו לדאוג שהמילניום יתחלף כשאנחנו במכונית. חזרנו לטיילת המלונות

הגענו ב 23:45 ל Yacht Pub ליד המלך שלמה, שם הייתה מסיבה נחמדה מאד בחוץ. שאול ואריכא מהר מאד אבדו לנו בתוך מיליון האנשים. אורן, אמיר ואני החלטנו שנספיק לקנות בירות עוד במילניום הזה

כשהספירה לאחור התחילה, דקה לחצות, התחלנו לחשוב שכבר לא נצליח, אבל לא אנחנו שנתייאש. אז התחלקנו ככה שאחד עמד בתור לקופה והשני בתור לבירות. ב 14 שניות לפני חצות קיבלנו במזל טוב את הבירות. אמנם זה לא היו הבירות שביקשנו, אבל 14 שניות לפני תום המילניום זה לא ממש הזמן להתווכח. שתינו את הבירות בשניות שנותרו והצטרפנו לצפיפות המזיעה שהשתוללה לקראת המילניום החדש

אחרי חצי שעה מצאנו את שאול ואריכא וגילינו שהם פגשו מישהו שהכירו. הלכנו ביחד לרויאל ביץ', שם הייתה עוד מסיבה. הסתובבנו שם קצת וישבנו בטיילת. שאול ואריכא התחילו לדבר עם כמה קטינות.ואורן ואמיר הלכו לחנות ממתקים ליד. בסביבות 2:00 אריכא החליט שהוא זקוק לאמבטיה חמה וחזר למלון. המשכנו להסתובב באזור הרויאל ביץ' ודן. חזרנו למסיבה בYacht Pub והיה ממש נחמד. נתיב רובינזון היה ה D.J אורן ניסה להגיד לו שיקדיש שיר לאמיר לכבוד יום הולדתו, אבל זה לא הרשים אותו במיוחד. נשארנו שם עוד, שתינו והשתוללנו, כשכל שיר דרום אמריקאי הזכיר לאורן את הטיול בשלב הזה גם לי הספיק וחזרתי עם שאול למלון

בדרך דיברנו על אנשים מעשנים ואיך יכול להיות שאנשים שכל כך מודעים לצדדים השליליים של העישון עדיין עושים את זה. בעיקר דיברנו על אופיר, שממש לא ברור למה הוא מעשן למרות שהוא בטוח מבין כמה זה רע. כשהגענו לחדר אריכא כבר ישן, ממש כמו במילניום הקודם. אורן ואמיר חזרו יותר מאוחר וכולנו נרדמנו

התעוררנו לקראת הצהרים למחרת, שבת בבוקר. התחלנו לחשוב איך מעבירים את היום האחרון. שאול ואריכא אמרו שאנחנו פשוט חייבים לאכול בכפר הצוללים ואנחנו היינו מספיק רעבים כדי לא להתווכח אתם. הגענו לשם וגילינו שזו מסעדה של מאכל אחד בלבד: באגט עם בשר כתף. לא היינו ממש בררניים והזמנו לכולם. היה מעולה, אבל מהר מאד היינו מפוצצים

משם הלכנו לחוף, לזיכרון אחרון מהים של אילת עד שנחזור לשם, אם בכלל. ישבנו כולנו על החוף ואורן הוציא את הקלפים שמצא בקזינו בדרום אמריקה, איתם הוא נסחב כל הזמן. התחלנו לשחק "השקרן". אורן הרמאי פרח. לאריכא לא היה כוח ללמוד את המשחק, אז הוא העדיף לשכב בצד להסתכל על בחורות. שיחקנו כשעה ואז הגיעו אלינו שתי ילדות אנגליות קטנות, שבמבט ראשון נראו די חמודות. מהר מאד הבנו שהן מהסוג המאוס, אבל כבר היה מאוחר מדי. הן התחילו להסתובב מאחורי הכיסאות שלנו ולגלות בקול רם אילו קלפים יש לכל אחד. זה די הוציא את הטעם מהמשחק ולא היה נעים להרביץ להן כשכולם רואים, אז קמנו והתארגנו לנסיעה חזרה. היה כבר 16:00. עוד מבט אחרון על הים ונכנסנו לאוטו. כמו בדרך לאילת, אורן, אמיר ואני התיישבנו מאחור

תכננו שביציאה מאילת נקנה שתייה, אבל כמו הרבה דברים זה לא יצא. יצאנו מאילת כמו שנכנסנו אליה, כי רצינו לחזור באותה דרך. אמרו שיש שם נוף מדהים, ובדרך לאילת היה חושך אז לא ממש ראינו. נסענו ובדרך דיברנו על איך היה נחמד וכמה כולם מטומטמים שפחדו כל כך מהבאג שלא היה. התחלנו לצחוק על דברים לא ברורים וסיכמנו שהיה נחמד וצריך לחזור על זה בהזדמנות. מסביבנו ההרים של אילת. הנוף בדרך באמת מדהים

היה די צפוף מאחורה אז אני ואמיר דחפנו את אורן לדלת, אבל הוא התנגד. דיברנו על כמה אין לנו כוח לחזור לעבודה

…מימין ראינו את הבסיס של עובדה מתקרב


8
מכתבים לאסי לביא

1

עוד לא שבועיים. הרגע גמרתי
את טיפת האלכוהול האחרונה
שהבאתי לחג, ובסוף שמרתי
להבנת המוות. ההבנה

לא באה. גם שיכורה, וגם אם
אתמסטל ללא הכרה - לא אנחש
מדוע מתים סגנים וסג"מים
וסתם אנשים בני עשרים וחמש

:ידידי היקר, כה רבים אוהביך
באו כולם. כולם בכו
אני לידך - איני אלא פרחה
עם מחברת, שממתינה לך כאן בחוץ

ידידי, לא נבטיח לך גן-עדן
קל וחומר - גהינום: נטולי-היצע
לאחר המוות - אין כלום. ואפילו דארת ויידר
אמיתי ועדיף על אלוהים שרצה

לסדר לך פגישה עיוורת עם כרונוס
עם כולם. להכיר לך את הזמן
עכשיו אתה בטח יושב עם ג'ימי הנדריקס
ונזכר באושר שידעת כאן

הנך הטוב שבינינו - הטוב שבנו -
שמאלנים ממושקפים שונאי אלימות
שוב אלינו! ממילא לא האמנו
שתציץ בפניו של העתיד ותמות

2

נחיה - כי מוכרחים ללכת
נמות - כי מוכרחים למעוד
ועד שנצטרף אליך
!"נאמר: "מוזר מאוד

3

עתה, ידידי, אתה יודע את כל
תולדות הזמן (לא קיצור): במפץ הגדול
הזמן מצטמק לכדי מוות. וכל
המוות מצטמק לכדי שכול

אמרו: שדים. אמרו: מחול
אמרו: מנהרה עם קצה כחול
מי שיכול, נטל מכחול
ומי שלא - נטל אקמול

?גוף ונפש - הפרד ומשול
?סקרן - ירדת אל השאול
רצית ללמוד אודות נחשול
!הזמן? - יכולת פשוט לשאול

חמישה ימים - שבת וחול -
אני - על קפה ואלכוהול
אתה - על אבנים וחול
?מדוע לשוב - אינך יכול

21 באוקטובר 1974 - 1 בינואר 2000


9
155. * * *

Come on man, come on please,
You can overcome this distance!
I can take you to a place
Where the band and the beer are decent.

Come on, look what I found:
Book of tunes for the final trumpet.
Being mortal was so fun,
Why did you have to stop it?

I suspect some people die
Just to meet Jimi Hendrix.
Why did you have to dive
Directly into the hands of

Drunken angels, sent for you
By some chief of a doubtful heaven?
Being mortal was so true,
Why did they have to have you?

Were they tall and dressed in black?
Were they yelling: "Move it! Move it!",
Dragging you into the truck? -
Down here we call it "mavet".

Down here, at least, we speak
Hebrew and enjoy some forni-
Cations; go with average speed
On: from mortal to infernal.

Haifa, June 2000.


10

.אם אפשר היה לעשות משהו - היינו עושים
אם אפשר היה לשנות (שתי שניות אחורה)
היינו משנים
.הקלות שבקרטון, היכולת של קופסא קטנה לגרום לתאונה – להרוג
.לעצור ברגע עולם שלם של אסי
.שעשה ורצה וידע והצליח - ופתאום אין

,מרגיעה אותי הידיעה שלא כאב לך, שנהרגת ברגע אחד
.שכבת שם לבד בתוך חול המדבר מוקף בשלולית דם
.ולא ראית איך החברים שלך ברחו, פחדו ממה שהם עשו

ורד